ילדה שלי אהובה

נונה'לה.

היום את בת שנה. ילדה יפה, חייכנית ונהדרת שלי.

הגעת אחרי אחיך, ואני בסתר לבי רציתי עוד בן, לא רציתי להישאב לתוך עולם של "בנות" וכל ההתעסקויות עם שמלות, סרטים וקוקיות.

אבל את הגעת.

כבר בסקירה כשאמרו שזאת בת פתאום נפתחו לי העיניים לצבע שהיה מוקצה עד כה - וורוד. פתאום כבר לא נגעלתי מכל מה ש"חמוד" וורוד ופרחוני.

לחרדתו של אבא שלך (וגם לחרדת האני הפנימי שלי) רכשתי לך סלקל קטיפה ורוד-פוקסיה מתוק להחליא ולמרות שהעדפנו "לשכוח" שהלידה קרבה ולא הכנו כלום, עם הסלקל הזה הכל היה מוכן עבורך (הרי מה צריכה תינוקת קטנה - אך ורק סלקל וורוד!).

ואת הגעת. כל כך מהר שכמעט ולא הספקנו להגיע לחדר הלידה. ואחרי הלידה הארווווווכה של אחיך, פתאום נחת לך על הבטן שלי, מבחוץ, כהרף עין, ולא הבנתי איך את בחוץ כל כך מהר.

ילדה מקסימונת שלי. לימדת את כולנו בשנה הזאת לזרום ולא להילחץ, כשהוכחת שאת מסתגלת בשניות לכל מצב/מזג אויר/שעה/דת /גזע/מין...

ולמרות כל נסיונותיי לדיסטנס מחייב, התאהבתי בך לחלוטין. מאמא "אוהבת אך אסרטיבית" לאחיך, הפכתי לשלולית גלידה ביום חמסין (וזה רק למראה חיוך אחד ממזרי שלך, מה יהיה בהמשך?).

לא מסוגלת לעמוד בפני הריח שלך כשאת רק מתעוררת - יותר טוב מכל עוגת שמרים בוטיקית חמימה שזה הרגע יצאה מהתנור. לא יכולה לעמוד בפני פרצופיי גורת הכלבים הקטנה, לא יכולה...

ופתאום, עכשיו, התחלת לצעוד לנו (אמנם חמישה צעדים, אבל גם זה הישג...) ועושה רושם שאת כאן כדי להמשיך לכבוש ולטרוף את העולם.

יום הולדת שמח אלולה מדהימונת שלי!

ברוכה הבאה לשנתך השנייה בעולם!

          

מהאישה המטורפת הזאת שילדה אותך,

                                           

אמא שלך

(שגם אוחזת בך כאן בבטחה בתמונה)