8 בפברואר 2010

Our House...

מה, שני פוסטים יום אחרי יום?
אל תתרגלו ליותר מדי טוב, כן?
הרגשתי צורך, אחרי הפוסט של אתמול, לאזן עם משהו קליל יותר, שיעשה קווצ'ים של נעים-ים ולא של אאוץ'-ים.
קודם כל אני חייבת לומר שכל כך ריגשתם אותי עם התגובות, עמדו לי דמעות בעיניים ממש (טוב, אולי זה בגלל הדיכאון... לא! דפנטלי בגלל התגובות!)

ומה הכינותי היום?
זוג חברים טובים מאוד מאוד מאוד עברו דירה ובאנו לבקר אותם.
זהו?
ומה השוס הגדול?
או! שהם חברים מאוד קרובים, ומיוחדים, ויקרים שלנו, זה אחד.
ושזו הדירה הראשונה שממש בבעלותם, מכספם ולא בשכירות, זה שניים.
ושאני התלהבתי בטירוף מכל תהליך עיצוב הדירה שלהם, שהיא באמת מיוחדת במינה ומאוד לא סטנדרטית, זה שלוש.
ושאחרי כל זה לקח לנו יותר מארבעה חודשים להציג את כף רגלנו במקום... א-אה.. 4 חודשים.
לא הייתם רוצים גם חברים נהדרים ומפרגנים כמונו?
לדירתם ה "מ-א-מ-מ-ת" נדרש פוסט בפני עצמו ואישור הבעלים לפרסום תמונות אבל בואו נאמר שהדירה הייתה שייכת לפני כן לאדריכלית פנים שתחביבה הוא לקנות דירות, לסדר להם ת'צורה ולמכור אותם.

מצויידים בהרבה רגשות אשם (יחי ורשה), והרבה תיקים (יחי יצר ההתרבות), שמנו פעמינו לדירתם. הייתי חייבת להגיע עם משהו חוץ משני בקבוקים של ליקר שוקולד וליקר מוקה אז התיישבתי ערב לפני כן והתחלתי לשבור את הראש.
משהו בפוסט הזה של נילי מאוד קסם לי והחלטתי להכין להם תמונה לבית. רק שהמוזה לא חשבה כמוני.
עשיתי מעשה התאבדות ושפכתי את כל תכולת תיבת הסקראפ הגדולה שלי על שולחן פינת האוכל בסלון (מישהו מוכן לבוא ולנער אותי כדי שאסיים כבר את חדר העבודה שלי?), כמובן שחלק גדול הגיע גם אל הרצפה (לקול צהלותיה של הצ'וצ'ה שהתחילה כבר לזחול).
ואז צדה את עיניי החבילה הזאת של צ'יפבורדים דביקים של קוסמו קריקט אהוביי:

ומיד ידעתי מה אני הולכת להכין. רואים מצד שמאל? החבל כביסה הזה (20 ומשהו ס"מ) הצית את המוזה וסביבו בעצם נבנתה כל התמונה. ברגע שראיתי אותו ידעתי מה לעשות ובאותו הרגע התחיל להתנגן לי בראש השיר של מאדנס שהיווה השראה לכיתוב.

אז מה יש לנו כאן:
מלבן קרטון (מהעבים, הכפולים) עטוף בנייר אריזה חום ומוכתם בג'סו.
בתים משאריות דפים של, נו... גם בעיקר קוסמו, מדבקת צ'יפבורד של הכביסה, מדבקת קארדסטוק בצד (קוסמו...), אותיות ראבאון שחורות של אוקטובר אפטרנון ואותיות דביקות כתומות של בייסיק גריי.
הכל מודבק על מכסה חתוך של קופסאת קרטון של איקאה שרק חיכה שאעשה איתו משהו.
זהו!
כשהגענו אל החברים הצלחתי סופסוף לנשום כשראיתי שהסלון שלהם מתאים ממש לצבעים של התמונה, אני ניחשתי אבל יש שקוראים לי מכשפה בשל היכולת שלי "לנחש" כל מני דברים.
בלעבית כל כך התלהב שביקש מיד גם שלט לדלת באותו סגנון "נו... כמו הדבר הזה שעשית... איך קוראים לזה? אה... סקראפ! כן, כזה תעשי לי לדלת" (אהובי אם אתה קורא את זה עכשיו, תסלח לי, אבל ככה זה נשמע. לפחות לא חשפתי אותך...).
הפיצ'ול התלונן שעכשיו השיר הזה לא יוצא לו מהראש בגלל שהתעסקתי כל כך הרבה עם התמונה הזאת. אז אם בא לכם גם להידבק לשיר כייפי ביותר, הנה! תהנו!


7 בפברואר 2010

...ועכשיו ברצינות...

!!! - זהירות, פוסט רציני, כבד ונטול תמונות - !!!

כל מי שקרוב אליי (וגם מי שקצת פחות) טורח להזכיר לי כל הזמן כמה אני מצחיקה ושנונה ואוהבת את החיים והכל יופי טופי צבוע בהומור מכאן ועד לצד השני של הקשת בענן.
מי שקרוב באמת באמת יודע שיש לי יותר מזה - יש לי מאהב וותיק, ממרומי 34 שנותיי (חגגתי יום הולדת לפני פחות משבוע) זה נראה שאנחנו ביחד רוב חיי. התחלנו בידידות כשהייתי בת 18 ומשם הקשר המורכב התפתח וידע עליות ומורדות לאורך השנים. כן, הפיצ'ול יודע עליו, הוא לא ממש מאושר מקרבתו של המאהב אבל אין לו ברירה. לפני חודשים רבים רבים סילקתי את המאהב שלי בבושת פנים עם הודעת "ושלא תעיז לחזור" ברורה.
תנחשו מי קפץ לביקור לפני כמה שבועות? ומי לא מבין רמזים ולא מוכן לעזוב? ידידי ומאהבי היקר - הדיכאון (קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות!).
זה המקום לציין שלא מדובר ב"דיכי" החביב כל כך על הנוער אלא על דיכאון אמיתי ומהנה בערך כמו מסטיק שנדבק לסוליית הנעליים הכי אהובות שלכם.
זה התחיל בגיל 18, שבו עדיין אפשר לחשוב שזה באמת "דיכי". המשיך איתי בכיף דרך תקופות טובות ופחות טובות בחיי. הפיצ'ול התחתן איתי כשהוא צלול ומודע לחלוטין למה הוא נכנס (או שלא? פיצ'ולי...?). סירבתי בכל תוקף לטיפול תרופתי והתמודדתי תוך גיוס כוחות נפש עצומים, בנזוג תומך וגם מרפאה אלטרנטיבית נהדרת שזכתה לאמוני.
ואז נכנסתי להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 12.
ואז נכנסתי שוב להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 9.
ואז נכנסתי שוב שוב להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 13.
ואז הסכמתי לטיפול תרופתי+פסיכואנליזה.
שעזרו.
מאוד!

מאז הספקתי ללדת שני ילדים נהדרים, שאם הם ביקשו זאת לעצמם או לא, מהווים את קרש ההצלה שלי מפני התמוטטות טוטאלית בתקופות כאלו.
ועכשיו הוא שוב כאן! אמנם לא בעוצמות שהכרתי בעבר אבל מספיק כדי להאט אותי ולהביא אותי למצב לא כל כך נחמד (וגם להפחיד קצת, האמת...).
ואיפה השנינות וההומור, אתם שואלים, שיוציאו אותי מהמצב הזה?
well my dear friends מה שקורה הוא פשוט מאוד: כשמחברים אותה להומור, השנינות היא במיטבה, אבל קחו אותה וחברו אותה לדיכאון, והנה היא הופכת לנגד עיניכם לציניות מרירה (גבירותי ורבותי - מהפך!)
אז מה יש לנו בתפריט?
בדיכאון "הרגיל" שלי -
חולשה כללית פיזית
חוסר יכולת לצאת מהמיטה בבוקר (וגם בצהריים... וגם בערב...)
תחושת חוסר ערך
עצבנות
עצבות
חוסר יכולת להתמודד עם הבעיות הכי קטנות
רגשנות יתר
עומס רגשי (כל תחושה רעה סתמית שמרגישים מועצמת פי כמה כמה עשרות אחוזים)
חוסר חשק לכל דבר טוב ונחמד
דאגה מופרזת+חרדה
בכי בכי בכי
תחושת כלא שאי אפשר לצאת ממנו.

ועם הילדים הרשימה קצת מצטמצמת כי חייבים לצאת מהמיטה בבוקר וחייבים לשחק איתם ולצחוק מהשטויות הקטנות והחמודות שלהם ולתפקד, באופן כללי. ולכן הפעם אני רק בהאטה ולא בהתמוטטות.

זה נשמע בכייני ומתפנק מ-אוד אבל לאדם שחווה דיכאון החיים מאוד קשים. הוא חי ומסתובב בין כולם כאילו כלום, אבל בעצם הוא בתוך בועה שחורה שבה הכל קשה יותר והכל נורא יותר והוא לא ממש רואה שום דרך לצאת ממנה. זה אמיתי! למי שחווה את זה זה אמיתי, הוא חי לידכם במה שנראה אותו העולם אבל העולם שלו שונה לחלוטין.
דיכאון, בשונה מ"דיכי", הוא לא מצב שאפשר לומר עליו - "נו, אז פשוט צא מזה!" ואין דבר מרגיז ומתסכל יותר ממישהו שאומר את זה (עם כל הכוונה הטובה) לאדם בדיכאון.
אני לא יודעת למה אני משתפת אתכם בכל זה, למרות שבעצם חשפתי כאן אולי רק עשירית (אם לא פחות) מהחוויה.
אולי כדי לומר שבין הדברים שמצליחים להחזיק אותי מליפול לחלוטין לתוך הדיכאון נמנית גם היצירה. המוזה לא חברה טובה של הדיכאון אבל עצם התהליך של היצירה והעשייה הוא מרפא לנפש החולה.
אז אני מכריחה את עצמי בכוח לשבת וליצור, מחזיקה בציפרניים בחדוות היצירה כדי שלא תיפול גם היא לתהום ה"אז מה הטעם בכלל?" שמאיימת על כל חלקה טובה בחיי כרגע.
ומה עוד מעודד? שזה זמני.

וגם זה יעבור.

אוהבתותכם!