...ועכשיו ברצינות...

!!! - זהירות, פוסט רציני, כבד ונטול תמונות - !!!

כל מי שקרוב אליי (וגם מי שקצת פחות) טורח להזכיר לי כל הזמן כמה אני מצחיקה ושנונה ואוהבת את החיים והכל יופי טופי צבוע בהומור מכאן ועד לצד השני של הקשת בענן.
מי שקרוב באמת באמת יודע שיש לי יותר מזה - יש לי מאהב וותיק, ממרומי 34 שנותיי (חגגתי יום הולדת לפני פחות משבוע) זה נראה שאנחנו ביחד רוב חיי. התחלנו בידידות כשהייתי בת 18 ומשם הקשר המורכב התפתח וידע עליות ומורדות לאורך השנים. כן, הפיצ'ול יודע עליו, הוא לא ממש מאושר מקרבתו של המאהב אבל אין לו ברירה. לפני חודשים רבים רבים סילקתי את המאהב שלי בבושת פנים עם הודעת "ושלא תעיז לחזור" ברורה.
תנחשו מי קפץ לביקור לפני כמה שבועות? ומי לא מבין רמזים ולא מוכן לעזוב? ידידי ומאהבי היקר - הדיכאון (קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות!).
זה המקום לציין שלא מדובר ב"דיכי" החביב כל כך על הנוער אלא על דיכאון אמיתי ומהנה בערך כמו מסטיק שנדבק לסוליית הנעליים הכי אהובות שלכם.
זה התחיל בגיל 18, שבו עדיין אפשר לחשוב שזה באמת "דיכי". המשיך איתי בכיף דרך תקופות טובות ופחות טובות בחיי. הפיצ'ול התחתן איתי כשהוא צלול ומודע לחלוטין למה הוא נכנס (או שלא? פיצ'ולי...?). סירבתי בכל תוקף לטיפול תרופתי והתמודדתי תוך גיוס כוחות נפש עצומים, בנזוג תומך וגם מרפאה אלטרנטיבית נהדרת שזכתה לאמוני.
ואז נכנסתי להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 12.
ואז נכנסתי שוב להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 9.
ואז נכנסתי שוב שוב להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 13.
ואז הסכמתי לטיפול תרופתי+פסיכואנליזה.
שעזרו.
מאוד!

מאז הספקתי ללדת שני ילדים נהדרים, שאם הם ביקשו זאת לעצמם או לא, מהווים את קרש ההצלה שלי מפני התמוטטות טוטאלית בתקופות כאלו.
ועכשיו הוא שוב כאן! אמנם לא בעוצמות שהכרתי בעבר אבל מספיק כדי להאט אותי ולהביא אותי למצב לא כל כך נחמד (וגם להפחיד קצת, האמת...).
ואיפה השנינות וההומור, אתם שואלים, שיוציאו אותי מהמצב הזה?
well my dear friends מה שקורה הוא פשוט מאוד: כשמחברים אותה להומור, השנינות היא במיטבה, אבל קחו אותה וחברו אותה לדיכאון, והנה היא הופכת לנגד עיניכם לציניות מרירה (גבירותי ורבותי - מהפך!)
אז מה יש לנו בתפריט?
בדיכאון "הרגיל" שלי -
חולשה כללית פיזית
חוסר יכולת לצאת מהמיטה בבוקר (וגם בצהריים... וגם בערב...)
תחושת חוסר ערך
עצבנות
עצבות
חוסר יכולת להתמודד עם הבעיות הכי קטנות
רגשנות יתר
עומס רגשי (כל תחושה רעה סתמית שמרגישים מועצמת פי כמה כמה עשרות אחוזים)
חוסר חשק לכל דבר טוב ונחמד
דאגה מופרזת+חרדה
בכי בכי בכי
תחושת כלא שאי אפשר לצאת ממנו.

ועם הילדים הרשימה קצת מצטמצמת כי חייבים לצאת מהמיטה בבוקר וחייבים לשחק איתם ולצחוק מהשטויות הקטנות והחמודות שלהם ולתפקד, באופן כללי. ולכן הפעם אני רק בהאטה ולא בהתמוטטות.

זה נשמע בכייני ומתפנק מ-אוד אבל לאדם שחווה דיכאון החיים מאוד קשים. הוא חי ומסתובב בין כולם כאילו כלום, אבל בעצם הוא בתוך בועה שחורה שבה הכל קשה יותר והכל נורא יותר והוא לא ממש רואה שום דרך לצאת ממנה. זה אמיתי! למי שחווה את זה זה אמיתי, הוא חי לידכם במה שנראה אותו העולם אבל העולם שלו שונה לחלוטין.
דיכאון, בשונה מ"דיכי", הוא לא מצב שאפשר לומר עליו - "נו, אז פשוט צא מזה!" ואין דבר מרגיז ומתסכל יותר ממישהו שאומר את זה (עם כל הכוונה הטובה) לאדם בדיכאון.
אני לא יודעת למה אני משתפת אתכם בכל זה, למרות שבעצם חשפתי כאן אולי רק עשירית (אם לא פחות) מהחוויה.
אולי כדי לומר שבין הדברים שמצליחים להחזיק אותי מליפול לחלוטין לתוך הדיכאון נמנית גם היצירה. המוזה לא חברה טובה של הדיכאון אבל עצם התהליך של היצירה והעשייה הוא מרפא לנפש החולה.
אז אני מכריחה את עצמי בכוח לשבת וליצור, מחזיקה בציפרניים בחדוות היצירה כדי שלא תיפול גם היא לתהום ה"אז מה הטעם בכלל?" שמאיימת על כל חלקה טובה בחיי כרגע.
ומה עוד מעודד? שזה זמני.

וגם זה יעבור.

אוהבתותכם!