...And Here We Go Again

אני מוכנה לקבל מיליון מכות בעצמי ולא לראות את זה על הילד שלי:

 

לפני יומיים לקחתי את הפיצית לחיסון די מגעיל ולא נחמד כלל וכלל (את דעתי האמביוולנטית לגבי חיסונים לקטנטנים אפרט, אולי, בפוסט אחר ומאוחר יותר). בלילה שלפני לא ישנתי מרוב דאגה ומשהו לא ניבא לי טובות.
החיסון עבר בסדר (בינתיים) ואני חשבתי לי ש - הנה, התחושות הנאחסיות שלי היו סתם היסטריה והיום עבר לו בשלום.
אממה, לא האינטואיציה האימהית תאכזב, לא ולא מיי פרינדס...
אחה"צ ישבתי לי עם הפיצית ואמא של חבר של הג'וניור מחוץ לאולם הספורט שבו התנהל החוג של הקטנים. בין כל השיחות והמשחקים עם הפיצית שמעתי פתאום קול בכי. עכשיו שתבינו, הילדים המופרעים האלו כל הזמן נופלים/מתנגשים/מתגלגלים על הראש... ובערך כל 5 שניות שומעים מישהו בוכה. אבל הבכי הזה גרם לי לקפוץ מהמקום ולתת ספרינט אל עבר האולם עוד לפני שבכלל המוח עיבד את הנתונים "מי הילד שצעק/מהי עוצמת הצעקה".
הג'וניור עמד שם, מחזיק את היד וצורח ומשהו אמר לי שאלו לא צרחות רגילות.
לראות את החמודון הזה, עוד לא בן 5, סובל ככה... אוףףףףףףףףףף!
כמו שכתבתי - אני מעדיפה ליפול מיליון פעמים במקומו...
מקץ כמה שעות והמווון טירטורים יצאנו מהבניין החדש דנדש שאירגנו לנו בקופ"ח עם אבחנה מקצועית ביותר של "אה, הנה, יש כאן שבר קטן" וגבס על היד (ו... היי, הפיצית בחרה במעמד מרגש זה להתחיל לצעוד את צעדיה הראשונים האמיתיים במסדרון ההמתנה הארוך. כנראה גם היא התייאשה כבר מלחכות לאורטופד העייף שקיבל המוווווון מטופלים  דווקא באותו היום).

עכשיו לעובדה מעניינת: בכל פעם שמתגבש לו מפגש פורום/קומונה/סדנא שאני ממש ממש רוצה/שאר ירקות קורה משהו שמונע ממני להגיע. זה קרה לי כשהפיצ'ול נתקע עם אוטו שממאן להתניע בעבודה, חצי שעה לפני שהייתי אמורה לצאת למפגש הפורום של כל הזמנים של אמנות שימושית בווינט וגם עוד כמה פעמים שאני פשוט כועסת מדי מכדי להעלות על הכתב.

נחשו מה היה אתמול?
המפגש הראשון של קומונת צומת צבעים (לשעברthe colorful side of life).
אצלנו בבית לא רואים כבר את שולחן פינת האוכל מרוב הכנות קדחתניות לקראת המפגש. והנה, שוב "מחרב המפגשים" בפעולה!
(פסטטט... כאן אתם אמורים לעשות את הקישור הלוגי המתבקש לסיפור שהתחיל את הפוסט)
הפיצ'ול כבר שיכנע אותי ללכת בכל זאת למרות מצב הרוח הירוד אבל אז העייפות הכריעה אותי. כנראה שיומיים אינטנסיביים וחוסר משווע בשעות שינה עשו את שלהם ואפילו לא שמתי לב עד כמה הייתי עייפה עד שפשוט קרסתי.
מיותר לציין שלמפגש לא הגעתי לצערי הרב, אבל היי! מנסיונות עבר נמצא שהתרופה הבדוקה ל"מחרב המפגשים" היא פשוט לקבוע בבית שלי וכך אין סיכוי שיקרה משהו! נסיק מסקנות לפעם הבאה.

ובמפגש המדובר הכינו ספר שמן (צ'אנקי) והנושא הנבחר היה "ציפורים". הנה מה שאני התכוונתי להביא איתי, פרשנות על ציפורים מזווית ישראלית:

*הפיצ'ול עבר על הפוסט עכשיו וביקש להזכיר שרעיון "הציפור הישראלית" היה בעצם שלו (ורק אני הייתי צריכה לשבור את הראש איך ליישם אותו ולהכין ביד אחד אחד 16 דפים זהים כאלו...).
היו עוד אי אלו דברים שהכנתי והתכוונתי להביא איתי אבל מכיוון שבעלות השמחה עדיין לא קיבלו אותם נמתין כולנו בסבלנות מופתית לתמונות התוצרים.

ובנימה אופטימית זו נסיים.
שבת שלום
ושנהיה בריאים כולנו!