דברים שעשיתי לפני שהתחרפנתי:

וואו!
וואו!
וואו!

אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לכם את מה שהתגובות, המיילים והמכתבים שלכם עשו לי...
וגם לא יכולה לתאר את גודל הכרת התודה שלי, אבל תחשבו- גדול!!!!

אבל מילה אחת, מעט נדושה, מעט קצרה, מכילה ואוצרת בתוכה את כל מה שרציתי לומר - תודה! לכולכם.

אני לא רוצה להתחיל ולגולל כאן שוב את תהפוכות הנפש שלי בשבוע האחרון (למי שלא קרא). רק נאמר שאני עדיין לא 100% פיצ'ולה אבל אני בהחלט בדרך לשם.
וכדי שלא יהיה רק נהי ודכי (ועוד מילים לא ברורות בנות שלוש אותיות) אז הנה לכם מקבץ עבודות שלי לפני שהתחרפנתי סופית. כולן החלפות בקומונת צומת צבעים מהחודשים האחרונים.

נתחיל בהחלפה ששיגעה אותי יותר מכולן: החלפת אליס בארץ הפלאות.
ההחלפה הזאת והחלפת חוש השמיעה בוואינט פשוט מיררו לי את החיים. בשתיהן הייתה לי סאגה מתמשכת של הרס ושל טעויות. בואו נדבר רגע על דבק גוטרמן, ועל מה שקורה כשלוחצים על השפופרת שלו יותר מדי, וכשזה קורה מעל גירסה 4.0 של החלפת אליס ומעל שולחן פינת האוכל... בעצם, בואו לא נדבר על זה...
בקיצור, גירסה 5.0 של החלפת אליס עשתה לבסוף את דרכה אל יעל יניב. גירסה 3.0 של החלפת חוש שמיעה הושלכה לפח ומאז נעלמו עקבותיה של הסבלנות שלי (סליחה דנה, אני מבטיחה לפצות אותך בקרוב...).
טוב, ללא עיכובים מיותרים נוספים. הנה החלפת אליס ליעל יניב:

מראת איקאה במוטיב שיגעון:

וקאפקייקס א-לה-נילקי בצבעים משוגעים:

*ואם ביעל יניב עסקינן, אתם חייבים לעצמכם ביקור בחנות האטסי החדשה והשווה שלה!

נמשיך במשאלה של אלישקה למפגש הקומונה (שבסוף לא הגעתי אליו).
אלישקה (שחוגגת ממש היום יום הולדת!) ביקשה קנווס לחדר ילדים. ניסיתי לתחקר אותה במשך נסיעה משותפת מבלי לחשוף שאני היא מי שמכינה לה את המשאלה. אח"כ במכירת שבועות אצל נתנאלה עקבתי אחריה כדי לראות מה היא קונה ולכוון לטעם שלה ובחרתי כמה דפים לקנווס. רדפתי אחרי אלישקה כל הזמן כדי להראות לה את הדפים ולשאול בתמימות לדעתה אבל בכל פעם שהצלחתי להתיישב לידה משהו הקים אותה מהמקום (גרררררררררר...).
לבסוף החלטתי להכין שלושה קנווסים, אחד לכל ילד מילדיה:

סליחה, צולם לאחר שארזתי כבר

החלפה נוספת הייתה החלפה שכונתה "המהפך". בהחלפה הזאת חולקנו לצמדים. כל אחת שלחה לרעותה כמה חומרי גלם ורעותה הכינה מהם כל העולה על רוחה. אני הגרלתי את גליש (שמים לב למוטיב חוזר במוגרלות שלי? כולן סופר מוכשרות, מה שעוד יותר הלחיץ אותי). והנה מה ששלחה לי:

שני הצדדים של הדפים היו נהדרים וממש היה לי חבל ליצור רק עם צד אחד (זו דילמה נפוצה במחוזותנו, כך שמעתי... במיוחד אצל קוסמו...). לבסוף צדה את עיני פינה קטנה מדף הכיתובים. היה כתוב שם :Memories To Treasure וזה מיד העלה לי רעיון של קופסא ל"אוצרות" היקרים ביותר שלנו. לצורך העניין נבחרה קופסא מיוחדת שאבא שלי שמר לי במיוחד, בעיקר בגלל המשפט הנהדר שטבוע בתחתית הקופסא:

וכך היא נראית מבחוץ. התחרה שגלי שלחה הזכירה לי תחרת וינטאג' שסבתא שלי נתנה לי ובה השתמשתי לחיפוי צידי המכסה.

החלק הפנימי של המכסה גם קיבל טיפול, אך אויה! אבוי! מעט מהדבק נמרח לו ויצא!

ומה עוד היה לנו? אה! כן! החלפת מחזיק מפתחות! החלפה קטנה ומהירה. כל אחת מכינה לרעותה שוב. אני הכנתי לחתולי1 וממנה קיבלתי חתול אמיגורומי כתום ומתוווווקי לאללה שפשוט מסרב להצטלם כמו שצריך. הנה מה שאני הכנתי לחתולי:

וגם החלפה עקומה שאירגנה קינשסה (חייבים לקרוא את הפוסט המשעשע האחרון שלה!) ונשלחה לדולעלמה. זו בעצם "יריעת קערה". הנה, תפענחו את זה בעצמכם:

מה זה, זה???

הנה מה שאפשר לעשות עם הריבוע התפור הירוק הזה:

הסוד טמון ביריעת אלומיניום עבה (לא נייר אלומיניום! גב' זלמנוביץ') שמסתתרת בין שכבות הלבד.

ולפני שתתחילו עם ה"וואו! איזה רעיון מקורי/מדהים/נפלא/נהדר" אני חייבת לגלות שזה לא רעיון שלי. ראיתי עבודות של אמנית ישראלית צעירה שהכינה קערות לפסח באותה טכניקה אך מחומרים אחרים. אם מישהו מכיר ויכול לתת לי את שמה, אני יותר מאשמח לתת לה קרדיט כי הרעיון באמת נהדר!

הייתה לי התלבטות קשה בשבוע שחלף. מצד אחד עמד הפחד שלי ליצור שוב ומצד שני הדחף להשתמש ביצירה כמנוף ליציאה מהמצב הדכאוני שלי. ביום שישי האחרון היה מפגש להכנת שרשראות אליס אצל קשת, ואני הודעתי שלא אגיע כי אני ממש לא מסוגלת ליצור. קשת לא קיבלה את הודעת הביטול שלי ו"ישבה עליי" שלושה ימים ולא ויתרה עליי (גם כשאני ויתרתי על עצמי) עד ששמעה ממני "בסדר, אני באה".

אז הצורך ליצור כתרפיה ניצח, אבל עדיין קשה לי מאוד להתיישב לשולחן היצירה, לפחות אני רואה את זה באופק...

הנה התוצרים מהסדנא:

בחרתי בסילואט של פטריה כי כבר לא יכולתי לראות יותר שום דבר שקשור באליס אחרי סאגת החלפת אליס.

שימו לב לבועות שנוצרו בגלייז - כך, גברותי ורבותי, נראית עבודה שלי כשאני מבואסת ועוד לא לגמרי בטוחה בעצמי בחזרה ליצירה. והנה עוד תליון שהכנתי כדי להרים לעצמי את הבטחון:

זהו, חברים.

כאן מסתיימים שידורנו להיום. תסתכלו טוב טוב על התמונות כי אני לא יודעת מתי אחזור שוב לקצב היצירה הרגיל שלי.

מחבקת את כולכם!

פיצ', מה קורה איתך?

במשפט הזה שבכותרת, בערך, אני יכולה לסכם את כל התגובות, מיילים, מסרים שקיבלתי בשבוע האחרון.
המשפט הזה מגלם בתוכו דאגה כנה וגישוש זהיר לנכונות שלי לקבל עזרה ותמיכה.
אז לכולכם, לכל מי שכתב לי, לכל מי ששלח חיבוקים, לכל מי שטרח והקדיש מזמנו להיפתח בפניי במיילים כדי לחזק ולעודד - אני כל כך מעריכה את זה שאפילו לי נגמרו המילים לתאר את גודל ההערכה.

במצב מתמשך של דכדכוך (ולא ממש משבר דכאוני כמו הנוכחי שלי) הולכים ומתפוגגים משדה הראייה שלנו כל הדברים הטובים בחיינו. הם קיימים שם, כמובן, אבל הופכים לבלתי נראים עבור הנפש המדוכדכת. אם, כאמור, המצב הזה נמשך מספיק זמן, הולכים ונעלמים כל הדברים הטובים עד שאנחנו נשארים במעיין מצב אפרורי שנח לו על מצע מפואר של שוויון נפש. הכל זז, הכל מתפקד, אבל בלי חיות, בלי צבע, בלי רצון באמת לחיות. כן, זהו הדכדוך גברותיי ורבותיי, כל אחד מאיתנו חווה אותו על בשרו לפחות פעם אחת בחייו הבוגרים וגם יצא מזה, ואני מאמינה שאין עין שקוראת את השורות הללו ולא מזדהה עם תקופה זו או אחרת בחייה.
אצלי הדכדוך הוא מצב מסוכן. אם הוא נמשך יותר מדי זמן יש סיכוי גדול שהוא יתדרדר לדיכאון רציני ומסוכנת ביותר היא "תקופת הביניים" שבה אני מרגישה שזה כבר יותר מסתם דכדוך אבל עדיין לא מרגישה את המשקולת של הדיכאון מונחת לי על הלב (תרתי משמע).
המצב הזה הוא סופר-רגיש, כי כל משבר ולו הקטן ביותר עלול פשוטו כמשמעו לרסק אותי.
אם נמשיל את השפיות לבית מגורים: במצב הזה כל הקירות כבר נפלו ומה שמחזיק את העסק הם רק כמה עמודי תווך בודדים.
עמודי התווך האלו הם הילדים+בעל שלי והיצירה שלי. זהו!
זהו!
שני עמודים שמחזיקים אותי מהתרסקות!
זה הכל!

השבוע התמוטט אחד מהם.
(לילדים ולבעל שלום...)

4 שנים עברו מאז התקף הדיכאון הגדול האחרון שלי (אני לא מחשיבה עוד שניים שחלפו מהר ובקלות).
לפני 4 שנים, בעיצומו של משבר חריף מאוד, כמו זה, גיליתי את העולם המופלא הזה, עולם היצירה, פורומים, קומונות, סדנאות, נתנאלה (היא דורשת רפליקה משלה, אתם לא חושבים...?).
צללתי בשמחה לתוך האוקיינוס הזה והרגשתי איך הוא הולך וממלא את חיי ודוחף בכוח הריפוי העצום שלו את הדיכאון החוצה מחיי.
אין מרפא טוב יותר לנפש מהכוח שבתהליך היצירה. הוא מרומם, הוא ממלא באנרגיות, הוא מתגמל בצורה בלתי רגילה. אין כמו חדוות היצירה.
4 שנים נבנה עמוד התווך הזה כאחד משני עמודים חזקים, איתנים והמשמעותיים ביותר בחיי.

והשבוע, הוא התמוטט עליי.

מ"מצב הביניים" הטרום דיכאוני שהזכרתי קודם נכנסתי אל אהובתי "קומפורט זון דיפרסיה".
אני מרגישה כרגע אבודה, אני אבלה, כאילו נלקח ממני אדם אהוב (לא עלינו) ובעיקר מבולבלת.
לא, לא ההתמוטטות של עולם היצירה גרמה ישירות לדיכאון. הוא היה כאן קודם. היא רק הצטרפה למצב נפשי קשה ולא מוגדר והגבירה את הבלבול ותחושת חוסר האונים.
אני על פרשת דרכים.
מצד אחד עומדים הבטחון הרמוס שלי וחוסר המוטיבציה ליצור ומהצד השני ניצב הצורך העז שלי ביצירה כרשת בטחון מפני נפילה גדולה עוד יותר.

ובינתיים אני ממשיכה להסתחרר כמו מטוס שאיבד אחד משני המנועים שלו (כן, הרבה מטאפורות כאן בפוסט הזה הפעם).
ובאמת,
באמת שלא יודעת איך להתחיל לסדר את הבילבול, איך לברור את מה שנחוץ לי מתוך הריסות עמוד התווך הזה, ואיך לשמור ולהגן על עמוד התווך היחיד העומד שעוד נשאר לי.

במשך 3 החודשים האחרונים חוויתי מצוקה פנימית יומיומית, עד לפני שבוע שידרתי "עניינים כרגיל", צחקתי עם כולם, כתבתי פוסטים מלאי הומור, ונרשמתי להחלפות מתוך תקווה שתהליך היצירה הכרוך בהן ירפא אותו שוב.
במשך כל אותה תקופה המשכתי להתפורר מבפנים. קירות השפיות הלכו והתמוטטו האחד אחרי השני.
מעטפת הבית נראתה מבחוץ שלמה וזוהרת, אף אחד לא יכול היה לנחש מה קורה מבפנים כשהחוץ נראה יפה כל כך.
למה? למה לשמר אשליה של חוץ נהדר כאשר בפנים הכל מתמוטט?
הרי אף אחד לא באמת רוצה לשמוע לאורך זמן כמה אני מדוכאת וכואבת... אף אחד לא יכול לאורך זמן לקרוא פוסטים כמו זה. "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים..." וכולם רוצים פוסטים עם תמונות יפות וקישורים לעוד אתר מהמם של יוצרת דגולה זו או אחרת... זה טבעי.

וכשנוצר חוסר התאמה בין התמונה שבחוץ למציאות שבפנים מתחילות הצרות.
אנשים טובים נפגעים. אנשים שלא היו יכולים לנחש שמשהו לא טוב עובר עליי, שראו את המעטפת החיצונית הזוהרת ששימרתי ולא תיארו לעצמם מה נמצא בפנים ולכן גם לא הבינו אותי כראוי.
אנשים שלא מבינים מדוע אני מאחרת בהחלפות אבל נרשמת בו בזמן להחלפות אחרות. אנשים שלא מבינים מדוע אני "מבריזה" ממפגשים, אנשים שלא מבינים מדוע אני מספקת תירוצים ולא תוצאות.
אנשים שראו את מעטפת הבית היפה אבל לא הזמנתי אותם להיכנס ולראות את ההרס שבפנים.

וכך, הדיכאון שלי שחבר לו לחוסר הידיעה של הסובבים אותי מוטטו עליי בסופו של תהליך את עמוד התווך הלפני אחרון שנותר לי לפני התרסקות טוטאלית.

וכאן יקיריי, נגמרו לי המילים...

Brain Damage - Pink Floyd 

Roger Waters

The lunatic is on the grass.

The lunatic is on the grass.

Remembering games and daisy chains and laughs.

Got to keep the loonies on the path.

The lunatic is in the hall.

The lunatics are in my hall.

The paper holds their folded faces to the floor

And every day the paper boy brings more.

And if the dam breaks open many years too soon

And if there is no room upon the hill

And if your head explodes with dark forebodings too

I'll see you on the dark side of the moon.

The lunatic is in my head.

The lunatic is in my head

You raise the blade, you make the change

You re-arrange me 'til I'm sane.

You lock the door

And throw away the key

There's someone in my head but it's not me.

And if the cloud bursts, thunder in your ear

You shout and no one seems to hear.

And if the band you're in starts playing different tunes

I'll see you on the dark side of the moon.

ימים יגידו...

עוברים עליי ימים לא קלים, יקיריי. אני מנסה כרגע להבחין ולהיאחז בדברים הטובים שנמצאים בחיי, אבל עם כל החום והלחות מסביב האחיזה הזאת חלקלקה ומסוכנת. אני מבטיחה לעצמי ולכם לא להתייאש ולא לוותר ולחזור אליכם מצחיקה ואופטימית כתמיד.
לא שוכחת אתכם. התגובות שלכם ממלאות אותי בהרבה טוב ובהרבה כוח. תודה.
אשוב בקרוב מאוד.

ההדפס היפהפה והאופטימי שלמעלה, שעוזר גם הוא באחיזה בדברים הטובים, לקוח מכאן והוא חובר לעוד הדפסים יפהפיים לא פחות ממנו.