פיצ', מה קורה איתך?

במשפט הזה שבכותרת, בערך, אני יכולה לסכם את כל התגובות, מיילים, מסרים שקיבלתי בשבוע האחרון.
המשפט הזה מגלם בתוכו דאגה כנה וגישוש זהיר לנכונות שלי לקבל עזרה ותמיכה.
אז לכולכם, לכל מי שכתב לי, לכל מי ששלח חיבוקים, לכל מי שטרח והקדיש מזמנו להיפתח בפניי במיילים כדי לחזק ולעודד - אני כל כך מעריכה את זה שאפילו לי נגמרו המילים לתאר את גודל ההערכה.

במצב מתמשך של דכדכוך (ולא ממש משבר דכאוני כמו הנוכחי שלי) הולכים ומתפוגגים משדה הראייה שלנו כל הדברים הטובים בחיינו. הם קיימים שם, כמובן, אבל הופכים לבלתי נראים עבור הנפש המדוכדכת. אם, כאמור, המצב הזה נמשך מספיק זמן, הולכים ונעלמים כל הדברים הטובים עד שאנחנו נשארים במעיין מצב אפרורי שנח לו על מצע מפואר של שוויון נפש. הכל זז, הכל מתפקד, אבל בלי חיות, בלי צבע, בלי רצון באמת לחיות. כן, זהו הדכדוך גברותיי ורבותיי, כל אחד מאיתנו חווה אותו על בשרו לפחות פעם אחת בחייו הבוגרים וגם יצא מזה, ואני מאמינה שאין עין שקוראת את השורות הללו ולא מזדהה עם תקופה זו או אחרת בחייה.
אצלי הדכדוך הוא מצב מסוכן. אם הוא נמשך יותר מדי זמן יש סיכוי גדול שהוא יתדרדר לדיכאון רציני ומסוכנת ביותר היא "תקופת הביניים" שבה אני מרגישה שזה כבר יותר מסתם דכדוך אבל עדיין לא מרגישה את המשקולת של הדיכאון מונחת לי על הלב (תרתי משמע).
המצב הזה הוא סופר-רגיש, כי כל משבר ולו הקטן ביותר עלול פשוטו כמשמעו לרסק אותי.
אם נמשיל את השפיות לבית מגורים: במצב הזה כל הקירות כבר נפלו ומה שמחזיק את העסק הם רק כמה עמודי תווך בודדים.
עמודי התווך האלו הם הילדים+בעל שלי והיצירה שלי. זהו!
זהו!
שני עמודים שמחזיקים אותי מהתרסקות!
זה הכל!

השבוע התמוטט אחד מהם.
(לילדים ולבעל שלום...)

4 שנים עברו מאז התקף הדיכאון הגדול האחרון שלי (אני לא מחשיבה עוד שניים שחלפו מהר ובקלות).
לפני 4 שנים, בעיצומו של משבר חריף מאוד, כמו זה, גיליתי את העולם המופלא הזה, עולם היצירה, פורומים, קומונות, סדנאות, נתנאלה (היא דורשת רפליקה משלה, אתם לא חושבים...?).
צללתי בשמחה לתוך האוקיינוס הזה והרגשתי איך הוא הולך וממלא את חיי ודוחף בכוח הריפוי העצום שלו את הדיכאון החוצה מחיי.
אין מרפא טוב יותר לנפש מהכוח שבתהליך היצירה. הוא מרומם, הוא ממלא באנרגיות, הוא מתגמל בצורה בלתי רגילה. אין כמו חדוות היצירה.
4 שנים נבנה עמוד התווך הזה כאחד משני עמודים חזקים, איתנים והמשמעותיים ביותר בחיי.

והשבוע, הוא התמוטט עליי.

מ"מצב הביניים" הטרום דיכאוני שהזכרתי קודם נכנסתי אל אהובתי "קומפורט זון דיפרסיה".
אני מרגישה כרגע אבודה, אני אבלה, כאילו נלקח ממני אדם אהוב (לא עלינו) ובעיקר מבולבלת.
לא, לא ההתמוטטות של עולם היצירה גרמה ישירות לדיכאון. הוא היה כאן קודם. היא רק הצטרפה למצב נפשי קשה ולא מוגדר והגבירה את הבלבול ותחושת חוסר האונים.
אני על פרשת דרכים.
מצד אחד עומדים הבטחון הרמוס שלי וחוסר המוטיבציה ליצור ומהצד השני ניצב הצורך העז שלי ביצירה כרשת בטחון מפני נפילה גדולה עוד יותר.

ובינתיים אני ממשיכה להסתחרר כמו מטוס שאיבד אחד משני המנועים שלו (כן, הרבה מטאפורות כאן בפוסט הזה הפעם).
ובאמת,
באמת שלא יודעת איך להתחיל לסדר את הבילבול, איך לברור את מה שנחוץ לי מתוך הריסות עמוד התווך הזה, ואיך לשמור ולהגן על עמוד התווך היחיד העומד שעוד נשאר לי.

במשך 3 החודשים האחרונים חוויתי מצוקה פנימית יומיומית, עד לפני שבוע שידרתי "עניינים כרגיל", צחקתי עם כולם, כתבתי פוסטים מלאי הומור, ונרשמתי להחלפות מתוך תקווה שתהליך היצירה הכרוך בהן ירפא אותו שוב.
במשך כל אותה תקופה המשכתי להתפורר מבפנים. קירות השפיות הלכו והתמוטטו האחד אחרי השני.
מעטפת הבית נראתה מבחוץ שלמה וזוהרת, אף אחד לא יכול היה לנחש מה קורה מבפנים כשהחוץ נראה יפה כל כך.
למה? למה לשמר אשליה של חוץ נהדר כאשר בפנים הכל מתמוטט?
הרי אף אחד לא באמת רוצה לשמוע לאורך זמן כמה אני מדוכאת וכואבת... אף אחד לא יכול לאורך זמן לקרוא פוסטים כמו זה. "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים..." וכולם רוצים פוסטים עם תמונות יפות וקישורים לעוד אתר מהמם של יוצרת דגולה זו או אחרת... זה טבעי.

וכשנוצר חוסר התאמה בין התמונה שבחוץ למציאות שבפנים מתחילות הצרות.
אנשים טובים נפגעים. אנשים שלא היו יכולים לנחש שמשהו לא טוב עובר עליי, שראו את המעטפת החיצונית הזוהרת ששימרתי ולא תיארו לעצמם מה נמצא בפנים ולכן גם לא הבינו אותי כראוי.
אנשים שלא מבינים מדוע אני מאחרת בהחלפות אבל נרשמת בו בזמן להחלפות אחרות. אנשים שלא מבינים מדוע אני "מבריזה" ממפגשים, אנשים שלא מבינים מדוע אני מספקת תירוצים ולא תוצאות.
אנשים שראו את מעטפת הבית היפה אבל לא הזמנתי אותם להיכנס ולראות את ההרס שבפנים.

וכך, הדיכאון שלי שחבר לו לחוסר הידיעה של הסובבים אותי מוטטו עליי בסופו של תהליך את עמוד התווך הלפני אחרון שנותר לי לפני התרסקות טוטאלית.

וכאן יקיריי, נגמרו לי המילים...

Brain Damage - Pink Floyd 

Roger Waters

The lunatic is on the grass.

The lunatic is on the grass.

Remembering games and daisy chains and laughs.

Got to keep the loonies on the path.

The lunatic is in the hall.

The lunatics are in my hall.

The paper holds their folded faces to the floor

And every day the paper boy brings more.

And if the dam breaks open many years too soon

And if there is no room upon the hill

And if your head explodes with dark forebodings too

I'll see you on the dark side of the moon.

The lunatic is in my head.

The lunatic is in my head

You raise the blade, you make the change

You re-arrange me 'til I'm sane.

You lock the door

And throw away the key

There's someone in my head but it's not me.

And if the cloud bursts, thunder in your ear

You shout and no one seems to hear.

And if the band you're in starts playing different tunes

I'll see you on the dark side of the moon.