7 בפברואר 2010

...ועכשיו ברצינות...

!!! - זהירות, פוסט רציני, כבד ונטול תמונות - !!!

כל מי שקרוב אליי (וגם מי שקצת פחות) טורח להזכיר לי כל הזמן כמה אני מצחיקה ושנונה ואוהבת את החיים והכל יופי טופי צבוע בהומור מכאן ועד לצד השני של הקשת בענן.
מי שקרוב באמת באמת יודע שיש לי יותר מזה - יש לי מאהב וותיק, ממרומי 34 שנותיי (חגגתי יום הולדת לפני פחות משבוע) זה נראה שאנחנו ביחד רוב חיי. התחלנו בידידות כשהייתי בת 18 ומשם הקשר המורכב התפתח וידע עליות ומורדות לאורך השנים. כן, הפיצ'ול יודע עליו, הוא לא ממש מאושר מקרבתו של המאהב אבל אין לו ברירה. לפני חודשים רבים רבים סילקתי את המאהב שלי בבושת פנים עם הודעת "ושלא תעיז לחזור" ברורה.
תנחשו מי קפץ לביקור לפני כמה שבועות? ומי לא מבין רמזים ולא מוכן לעזוב? ידידי ומאהבי היקר - הדיכאון (קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות!).
זה המקום לציין שלא מדובר ב"דיכי" החביב כל כך על הנוער אלא על דיכאון אמיתי ומהנה בערך כמו מסטיק שנדבק לסוליית הנעליים הכי אהובות שלכם.
זה התחיל בגיל 18, שבו עדיין אפשר לחשוב שזה באמת "דיכי". המשיך איתי בכיף דרך תקופות טובות ופחות טובות בחיי. הפיצ'ול התחתן איתי כשהוא צלול ומודע לחלוטין למה הוא נכנס (או שלא? פיצ'ולי...?). סירבתי בכל תוקף לטיפול תרופתי והתמודדתי תוך גיוס כוחות נפש עצומים, בנזוג תומך וגם מרפאה אלטרנטיבית נהדרת שזכתה לאמוני.
ואז נכנסתי להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 12.
ואז נכנסתי שוב להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 9.
ואז נכנסתי שוב שוב להריון.
ואז ההריון נגמר בשבוע 13.
ואז הסכמתי לטיפול תרופתי+פסיכואנליזה.
שעזרו.
מאוד!

מאז הספקתי ללדת שני ילדים נהדרים, שאם הם ביקשו זאת לעצמם או לא, מהווים את קרש ההצלה שלי מפני התמוטטות טוטאלית בתקופות כאלו.
ועכשיו הוא שוב כאן! אמנם לא בעוצמות שהכרתי בעבר אבל מספיק כדי להאט אותי ולהביא אותי למצב לא כל כך נחמד (וגם להפחיד קצת, האמת...).
ואיפה השנינות וההומור, אתם שואלים, שיוציאו אותי מהמצב הזה?
well my dear friends מה שקורה הוא פשוט מאוד: כשמחברים אותה להומור, השנינות היא במיטבה, אבל קחו אותה וחברו אותה לדיכאון, והנה היא הופכת לנגד עיניכם לציניות מרירה (גבירותי ורבותי - מהפך!)
אז מה יש לנו בתפריט?
בדיכאון "הרגיל" שלי -
חולשה כללית פיזית
חוסר יכולת לצאת מהמיטה בבוקר (וגם בצהריים... וגם בערב...)
תחושת חוסר ערך
עצבנות
עצבות
חוסר יכולת להתמודד עם הבעיות הכי קטנות
רגשנות יתר
עומס רגשי (כל תחושה רעה סתמית שמרגישים מועצמת פי כמה כמה עשרות אחוזים)
חוסר חשק לכל דבר טוב ונחמד
דאגה מופרזת+חרדה
בכי בכי בכי
תחושת כלא שאי אפשר לצאת ממנו.

ועם הילדים הרשימה קצת מצטמצמת כי חייבים לצאת מהמיטה בבוקר וחייבים לשחק איתם ולצחוק מהשטויות הקטנות והחמודות שלהם ולתפקד, באופן כללי. ולכן הפעם אני רק בהאטה ולא בהתמוטטות.

זה נשמע בכייני ומתפנק מ-אוד אבל לאדם שחווה דיכאון החיים מאוד קשים. הוא חי ומסתובב בין כולם כאילו כלום, אבל בעצם הוא בתוך בועה שחורה שבה הכל קשה יותר והכל נורא יותר והוא לא ממש רואה שום דרך לצאת ממנה. זה אמיתי! למי שחווה את זה זה אמיתי, הוא חי לידכם במה שנראה אותו העולם אבל העולם שלו שונה לחלוטין.
דיכאון, בשונה מ"דיכי", הוא לא מצב שאפשר לומר עליו - "נו, אז פשוט צא מזה!" ואין דבר מרגיז ומתסכל יותר ממישהו שאומר את זה (עם כל הכוונה הטובה) לאדם בדיכאון.
אני לא יודעת למה אני משתפת אתכם בכל זה, למרות שבעצם חשפתי כאן אולי רק עשירית (אם לא פחות) מהחוויה.
אולי כדי לומר שבין הדברים שמצליחים להחזיק אותי מליפול לחלוטין לתוך הדיכאון נמנית גם היצירה. המוזה לא חברה טובה של הדיכאון אבל עצם התהליך של היצירה והעשייה הוא מרפא לנפש החולה.
אז אני מכריחה את עצמי בכוח לשבת וליצור, מחזיקה בציפרניים בחדוות היצירה כדי שלא תיפול גם היא לתהום ה"אז מה הטעם בכלל?" שמאיימת על כל חלקה טובה בחיי כרגע.
ומה עוד מעודד? שזה זמני.

וגם זה יעבור.

אוהבתותכם!

27 תגובות:

  1. תני להם לחזק אותך ואת, את תסתכלי לו ישר בעיניים ותמשיכי להיות כ"כ מיוחדת ומקסימה
    שולחת לך את החיבוק בוירטואלי הכי חזק שיכול לעבור דרך המאיץ האינטרנטי שלי..
    ואם ערב יצירה יכול לעזור-תקליקי באצבעות ואני שם (-:

    השבמחק
  2. מכיוון שאני לא מתיימרת להבין את מה שאת סובלת חצי מהחיים שלך אני לא מתכוונת לנסות ולעודד, כי אין לי איך :-(
    אבל אני כן יכולה להציע להיפגש לערב יצירה או סתם פיטפוטים אם את רוצה :-)

    אני שולחת לך חיבוק חזק ומקווה שזה שיש אנשים שאכפת להם ממך, למרות שבקושי פגשו אותך לשתיים וחצי שניות, עוזר להפיג בקצת את הדכאון.

    השבמחק
  3. יקרה שלי! באיזו פתיחות את כותבת על מצבך, ריגשת אותי כל כך, אני מאחלת לך שתמצאי במהרה שוב את אותו ניצוץ שימלא אותך בשמחה! בינתיים שולחת לך חיבוק חזק ואוהב, תחזיקי מעמד!

    השבמחק
  4. נראה כאילו אני כתבתי את הפוסט הזה.
    בחיי!
    נו אחותי האובדת, שמחה להכיר.
    אני בדיוק עוברת מדי פעם פה ופה יותר את אותם דברים שאת מדברת עליהם.
    כולם מסביבי כבר יודעים ומכירים את הסימנים המקדימים.
    בעלי שלי ידע טוב מאוד עם מה הוא התחתן, ואני באמת משתדלת בתקופות עכורות להרים את עצמי כמה שיותר בלי לעשות שימוש בחברים "כימיים".
    למדתי לחיות עם זה, ולקבל את זה ולא לקחת את זה יותר מדי קשה.
    איך אחותי אומרת, מי שלא היתה לו התמוטטות עצבים הוא הלא נורמלי.. פחחח....
    מזדהה בטירוף!!

    ננה_בננה

    השבמחק
  5. יקירתי!

    יכול להיות שאני מכירה את ההרגשה שלך, ויכול להיות שלא...
    אני רק רוצה לאחל לך מכל הלב, שתמשיכי להתגבר על כל מכשול שהעולם הזה מביא עלייך (ושלא יהיו הרבה כאלה), ושתדעי תמיד לפנות אל האוהבים שלך ולהתמודד יחד איתם עם כל דבר...
    ושתמשיכי להפיץ את השמחה המקסימה שלך לכל עבר! את לא יודעת כמה עודדת אותי באופן אישי ברגע שהכרתי אותך ולאיזו הרגשה מקסימה גרמת לי :):)

    שולחת לך חיבוק ענק...
    מיטל

    השבמחק
  6. יקירתי ריגשת אותי מאד, ולדעתי עצם העובדה שאת יכולה לדבר/לכתוב על זה את כבר עושה לעצמך חצי מהעבודה.
    קחי את הזמן, תרפי, לא הכל חייב להיות מושלם, לילדים שלך יש גם את אבא, תורידי קצת מעצמך ותראי שלאט לאט תוכלי לקום מחדש.
    חיבוק ענק של המון כוחחחחחח

    השבמחק
  7. ריגשת וחנקת...
    מעריצה אותך על המילים והאומץ,
    ומצד שני לא יודעת מה לומר - כי מה אני כבר יודעת? אז רק שולחת לך חיבוק, וחושבת שאם הילדים מהווים גורמי תפקוד כלשהו, זה כבר אור קטן בתקופות החשוכות,
    וחייבת לא להסכים אתך, שאולי הפוסט מאוד רציני, ואולי כתבת שהומור ודכאון לא באים טוב יחד - כי השנינות הופכת הכל לציניות, אבל חייבת לספר שאת ההומור שלך אי אפשר שלא לזהות מרחוק גם בפוסט הזה...והשנינות שלך - נפלאה!

    השבמחק
  8. שולחת חיבוק וירטואלי ענקי!!!

    השבמחק
  9. פיצ'ולה יקרה
    כמה אומץ ובטחון יש לך, את אדם גדול!!!
    אם לומר את האמת, זה "מעודד" אותי לדעת שיש אנשים עם דיכאון שמתפקדים ומקסימים כמוך, כי אני חושבת שגם אני די חיה, אולי לא עם דיכאון, אבל מאד לידו כנראה.... וצרת רבים היא חצי נחמה, או נחמת טיפשים, לי זה לא משנה, אותי זה מנחם!
    ואני רוצה להודות לך המון על הפוסט הזה!!!
    חיבוקים גדולים גדולים
    פיציקולה

    השבמחק
  10. וואו, יקירה, איזה פוסט מרגש ואמיץ, הייתי צריכה להפסיק את הקריאה פעמיים מרוב התרגשות (מצד שני, גם ההורמונים של הריון עושים בי שמות....).
    לא איבדת את ההומור, אפילו ברגעים הקשים האלה, ממש מקווה שתרגישי טוב יותר והמצב ישתפר, ובתור אחת שחלק מהיצירות שלך מקשטות את חדר העבודה שלה, את חייבת להמשיך ליצור.
    נשיקות וחיבוקים

    השבמחק
  11. פיצ'ולי, שולחת לך הרבה חיבוקים לחיזוק, לתעצומות נפש ולכל האנרגיות הטובות שיגיעו אליך
    נילי-סנורקה

    השבמחק
  12. יונית (או הוד מלכותך) מתהום הנשייה שבו זרועות התמנון השחורות והדביקות סוחבות אותך למטה למטה, נשמי עמוק, תסתכלי על הבדים הניירות והפיצ'ולונים שסביבך וזיכרי....יש גם תמיד "אחרי המבול".....יום אחד תזרח שוב השמש, את בטח כבר יודעת שלא "להלחם" אלא לזרום במערבולת ולצוף חזרה אל קרני האור שמעלה....חיבוקים חמים שלוחים לך משם, כי כולנו יום אחד שם ויום אחר גם שם.....

    השבמחק
  13. להוד - הוד -הוד מעלתה,
    אני קוראת את הפוסט שוב ושוב ונדהמת, איך בחורה כמוך סוחבת איתה כזה מטען... ואיך את מצליחה לתאר את הבעיה במעין סוג של הומור שממה שיצא לי להכיר מאוד מתאים לך...
    אין לי מה להגיד בתחום הניחום או ההזדהות כי אני לא שם, כמוך, הדבר היחידי שאני יכולה להציע זה חיבוק גדול ואוהב, ו.. להצטרף למפגש יצירה שקשת הציעה :-)
    שלך, הגר

    השבמחק
  14. שולחת לך חיבוק חזק חם ואוהב!וכמו שאמרו קודמותי ריגשת אותי בשיתוף שלך! מאחלת לך שתעברי את זה ותצאי מחוזקת ומה שעושה לך טוב אותו תעשי.
    נשיקות, ציקוש

    השבמחק
  15. אני יודעת בדיוק למה את משתפת.
    כי כשמספרים למישהו אחר, זו בעצם חצי דרך להתמודד.
    כי כשכותבים את המילים, הדכאון הופך למציאותי, לאמיתי, ולא למשהו סובייקטיבי שרק את מרגישה אותו.
    ולמשהו כזה קל יותר להתחבר.
    מעריכה את האומץ שלך להיפתח כך, ועוד יותר את האומץ לא לתת לדכאון לנצח אותך, במיוחד מול הילדים.
    ולחת לך חיבוק וירטואלי חזק, ומציעה גם את עצמי לערב יצירה, אם תרצי (מצ"ב מייל)

    השבמחק
  16. יונית יקירה,
    ריגשת אותי מאוד, אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, שתמצאי את השבריר שניה שממנו הכל יעלם ויהיה לך רק טוב וממנו תנסקי למעלה למעלה.
    שולחת לך חיבוק חזק חזק.
    לימוריתה

    השבמחק
  17. פיצ'ולה,
    התחלתי לקרא אתמול בבוקר ונאלצתי לקום באמצע וחשבתי על זה במשך כל היום.
    כל הכבוד לך על הפתיחות. פתחת צוהר לא פשוט בחייך ונשאר רק לשלוח לך חיבוק גדול ומחשבות טובות.
    מאחלת לך רק ימים בהירים ויפים,
    גורים.

    השבמחק
  18. מותק שולחת לך חיבוקים ללא סוף. אני נמצאת במרחק אימייל אחד קטן ממך ווכנה לעזור ולסייע בכל דרך שתחשבי עליה. נשיקות, מומין

    השבמחק
  19. איזה פוסט מרגש, מקווה שבינתיים את חווה דברים אחרים.
    כל כך שמחה שגיליתי אותך ואת הבלוג הזה, את כותבת מדהים ואני ממש מרגישה אותך.
    רק טוב
    נילי

    השבמחק
  20. פיצ'ולאלאלאה, יקרה,
    אומנם עבר זמן מאז שהפוסט נכתב וכולי תקווה שאת במקום אחר אך בכל זאת ...
    את גדולה!!!!( ולא, לא במימדי גופך:).
    בשביל לשתף ככה, להיות בכזאת מודעות פנימית דרושה נשמה עננננקקקייית ולך, מסתבר, יש כזאת.
    "כשהנשמה מאירה גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים". נשמתך מלאה באור, בתוך הרגעים החשוכים תשאילי מהאור הפנימי של נשמתך.
    ואולי גם הנסיון להיות בהודיה על כל מה שיש(פיצ'ול, פיצ'ועוללים, מתנת היצירה ובטוחה שיש
    עוד שפע..) גם ברגעים קשים יכול לרומם.
    חיבוק ענק!!
    טלינקה:)

    השבמחק
  21. יקרה שלי!
    הפוסט הזה הוא פוסט שמח (מלבד היכולת שלך לכתוב בצורה כל כך הומוריסטית ...) כי כשאנחנו למטה למטה כיף לדעת שכל מה שנותר זה לעלות......!
    את מדהימה ביכולת שלך לראות את המציאות והבעיות בצורה כל כך בהירה בתקופה קשה כזו.
    כל מה שנותר לי לומר לך הוא שאני פה לכל דבר שאת צריכה (או בא לך....) תני לגל לעבור, אין טעם להלחם, תמיד אחרי הסערה הים שקט ואז הכי הכי כיף לשחות....
    אוהבת באמת
    נתנאלה
    נב- מנדבת את הבית שלי לערב יצירה ותמיכה מורלית מתי שרק תרצי ואם בא לך שתיהיה לך מטרה רחוקה להתכונן עליה אז שתדעי שאני מתכננת עוד סופ''ש שווה אבל יש זמן אז תנוחי.....חחחחח

    השבמחק
  22. פיצולה יקרה
    אני מאחלת לך שכמו שידעת וכן הצלחת להוציא את עצמך ממצב קשה שכזה בעבר, תצליחי לעשות זאת גם הפעם.
    אני אמנם לא בדכאון אבל במינוח יפה "חולה במחלה קשה" ובמינוח הלא יפה "חולה בסרטן", ולכן באיזהשהוא מקום אני מבינה אותך.
    את הקושי של לתפקד כלפי חוץ בשביל הסובבים אותך שאת אוהבת, כשבפנים מתחוללת סערה, את הקושי של למצוא את הכוחות גם בשביל היקירים אבל גם בשביל עצמך בכל פעם מחדש...
    וגם הציוניות או ההומור השחור לא זר גם לי, אבל אני חושבת שהוא לא בהכרח דבר רע.

    גם אני כשאני יוצרת יש לי פחות פנאי לחשוב על דברים פחות נעימים, אז אני מאחלת לך שלא תאבדי את חדוות היצירה.

    קבלי חיבוק וירטואלי גדול
    אני מקוה שתרגישי חזקה ומאושרת ממש בקרוב

    gilior

    השבמחק
  23. פיצ'ולה שולחת לך חיבוק ענק
    ומקווה שהשמחה והאושר יחזרו במהרה

    השבמחק
  24. מותתתתתתתתתתתתק!
    זה זמני, אמרת בעצמך, אני מקווה שאת לא מתייאשת מהתרופות ושאת לוקחת אותן ותזכרי שכולנו כאן מחכות לך וניתן לך את כלללללללללל התמיכה שבעולם כי את אישה מדהימה ובנאדם נפלא ואישיות קסומה. שאני כל כך שמחה שיצא לי להכיר.

    השבמחק
  25. אני סמוייה בד"כ. פה ושם מציצה גם בפורום YNET.
    דמעות צצו בעיניי עם קריאת פוסט זה. שולחת לך חיבוק וירטואלי ענקקקקקקקק ומאחלת לך החלמה מהירה!מהירה! מהירה!
    מההכרות הויטואלית עם הניק שלך, מצטיירת אישה מדהימה! את מתוקה מאוד! ומאחלת לך הרבה הצלחה!

    השבמחק
  26. וואו, איזה פוסט חזק. ממש..קשה.
    הכי חשוב זה להתמודד עם דיכאון, זה לא משנה באיזו שיטה, אבל בסוף, הכל לטובה, ודברים יסתדרו, עם דרך שיחות, תרופות או החלפת זהות, הכל מסתדר.

    השבמחק
  27. אני חושב שאחד הבעיות המשמעותיות ביותר בנושאי הנפש היא בעיה של דימוי עצמי נמוך... אם זה נפתר - האדם לא יכול להיות בדיכאון - כי הוא אוהב את עצמו!

    השבמחק